חוזרת לעצמי

טיפה טיפה אני חוזרת לעצמי/ טיפה טיפה אני אוספת את השקט שלי אולי אפילו מתייפה טיפה טיפה

שוב הפחד הזה מגיע ואחריו כל השדים יוצאים במחול. שוב תחושת הבדידות המשתקת, התופסת ומכלה כל חלקה טובה. שוב העצב והכעס והדמעות. אבל הפעם יש גם את הלומדת, העומדת ומתבוננת: אני לבד. נכון. ואם אני לבד? יש לי את עצמי במלואי. תמיד זמינה, תמיד יכולה, תמיד קשובה. ויש בנוסף בן זוג וילדים וחברות ומשפחה ואנשים שאוהבים אותי- זה משמח, זה נותן יופי והנאה ואהבה ושייכות ומקשט את החיים. אבל בסוף- יש לי אותי. כשאני לא מחפשת תמיכה, משענת וחיזוק במקומות אחרים, אני מוצאת אותם בעצמי.

הלומדת מזהה כעס ואכזבה, מבינה שהם מופנים כלפי הילדה ששוב השתלטה, שוב הפכה לי את החיים. הלומדת מבינה: אין מאבק בעומס. יש קבלה ושחרור. מותר לך לפחד. תני לפחד לבוא וללכת. אם לא תאחזי בו, הוא לא יישאר.

משחררת את הפחד, נשארת עם הריקנות. עכשיו הלומדת ממלאה אותה: בקבלה- זו הילדה הקטנה שבי, תמיד תהיה מפוחדת, לפעמים תקפוץ ותשתלט. חלק ממני. בסליחה- סולחת לה, לילדה הקטנה, על שלפעמים היא משתלטת עלי, משנה את תוכניותי, מעציבה אותי. בהפרדה- שומרת אותה במקומה. חוזרת למקומי. המקום החזק, המבין, היכול, המסוגל, הנוכח, המחובר.

שלום לי, נעים לחזור. ועכשיו תחזורנה אט אט האהבה, הנחמה, השקט והמנוחה.

אם אין אני לי מי לי? כמה טוב לי שאני לי.