כשטיפת דיו שחורה מטפטפת לכד של סיד לבן היא משנה את צבעו לחלוטין.
הלבן לא לבן והצחור נעלם כולו.
כך קורה גם בנפש שלי: בזמן מתוק כשאני עטופה בשמחה ובאהבה- פוגשת הנפש שלי בטיפה שחורה. מבט שנראה עקום, מילה שנשמעת קשה, חיוך שלא מופיע - והנפש שלי נצבעת בשחור.
כמה קל להשחיר נפש שמחה, כמה קל לעומס שבי לטפטף טיפה שחורה לצחור השקט.
כמה קל להיכנע לשחור ולחשוב ששוב לא באמת טוב.
זה לוקח זמן להבין שהטיפה השחורה שנחוות כתסכול, כעס ועצב, מגיעה ממקום של כאב. כאב שמוצא את דרכו אלי דווקא ברגעים השמחים והמתוקים.
זה לוקח זמן להבין שהכאב הזה צריך למצוא לעצמו דרך לבוא לידי ביטוי, וזה לא שאני לא בסדר, זה עכשיו הסדר. הרבה טוב וטיפת כאב שמשתלטת.
שלא כמו בדלי של סיד, את הטיפה הזו אני יכולה לתחום. כשאני מזהה אותה כזיכרון מהעבר ולא כארוע שבהווה, אני לא חייבת לאחוז בה. אני יכולה להכיר אותה, לשקוע בה לזמן קצר ולצאת ממנה.
ההפרדה בין הזמנים עוזרת לי להפריד את השחור מהצחור.
יום כיפור הוא רגע כזה, זמן הפרדה של 25 שעות.
זמן תיחום, זמן הבנה, זמן שחרור אחיזה. זמן של התקרבות לעצמי, בלי שום מחויבות ונדרשות.
זמן של הכרה בכאב, בשגיאה, בבלבול, בהפרה - כשייכים לעבר, למה שיכולתי, למה שהצלחתי, למה שהיה.
והכרה בעכשיו. ברגע המאפשר שמחה, אהבה וקבלה- לעצמי ומשם לכולם.
כמה זכינו שקיבלנו את הזמן הזה בלוח השנה שלנו, כמה שקט הוא מאפשר לנו.
שיהיה לנו יום כיפור משמעותי ומחבר, ושנה מתוקה וצחורה, בדיוק האפשרי.
Commenti