פרשת "חוקת"

השבוע הפרשה שלנו עוסקת במסעות ובפרידות. בני ישראל מתקדמים בקצב לכיוון ארץ כנען, עוברים בדרך במקומות אקזוטיים כמו: הר ההר, ארץ אדום, אובות, עיי העברים, נחל זרד, מעבר ארנון וכובשים את הכנעני, האמורי ואת ארץ הבשן, בתהליך ההתקדמות שלו, העם נפרד משני מנהיגים דגולים שמלווים אותו ב40 שנות הנדודים. מרים ואהרון.

מרים מתה במדבר צין ונקברת שם. הפסוק הבא אחרי מותה אומר: " וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה וַיִּקָּהֲלוּ עַל משֶׁה וְעַל אַהֲרֹן:" חז"ל המשילו את מרים לבאר מים חיים שמלווה את בני ישראל במסעם. כשנענשה בצרעת, העם לא זז במשך שבוע עד שהבריאה והצטרפה אליהם. עם מותה נפסקו המים, יבשה הבאר. מקור החיים, הזרימה, ההתחדשות, השמחה, השפע -נעצר. ומה קרה? העם רב עם משה. שוב הטענות הישנות, שוב חוסר הסבלנות, שוב הדרישה למה שאין. "וַיָּרֶב הָעָם עִם משֶׁה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי יְהֹוָה: וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת קְהַל יְהֹוָה אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לָמוּת שָׁם אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ: וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָבִיא אֹתָנוּ אֶל הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה לֹא | מְקוֹם זֶרַע וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן וּמַיִם אַיִן לִשְׁתּוֹת:" ואני חושבת: כמה זה אופייני לנו. כאשר אדם קרוב, חשוב ומשמעותי הולך מעולמנו מה נשאר לנו? רִיק. חלל פעור. בור בנשמה. במה מתמלא החלל הזה? בצער, לפעמים ביאוש, לפעמים בכעס, האשמה, ובדר"כ בחוסר הסכמה. רבים עם עצמנו, רבים עם משפחתנו, רבים עם אלוהינו: למה הבאת אותנו אל המקום הזה?

משה ואהרון שאיבדו את אחותם האהובה והמשמעותית, נטולי כוחות ותשובות, פונים לה'. וַיָּבֹא משֶׁה וְאַהֲרֹן מִפְּנֵי הַקָּהָל אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֵּרָא כְבוֹד יְהֹוָה אֲלֵיהֶם תשובת ה' היא: קַח אֶת הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם: אני קוראת את זה כך: תפקידכם עכשיו להחליף את מרים. מרים, שידעה לשיר, לשמח, להשתמש בדבריה כדי להכניס אנרגיה וכוח לעם. מעכשיו זה תפקידכם. גשו אל הסלע ותדברו איתו. תשתמשו במילים הנכונות כדי להחזיר לכם את המים, את השמחה, את מקור החיים. משה, שתמיד העיד על עצמו שהוא לא איש של מילים, פונה אל העם במילים ה"מקרבות" האלה: "וַיַּקְהִלוּ משֶׁה וְאַהֲרֹן אֶת הַקָּהָל אֶל פְּנֵי הַסָּלַע וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם:" שמעו נא סרבנים וחסרי אמונה, מה אתם רוצים? מים מן הסלע?, בכעסו ובעצבונו הוא עושה את מה שהוא יודע: וַיָּרֶם משֶׁה אֶת יָדוֹ וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם: מכה על הסלע פעמיים. לא דיבור, לא נגיעה. מכה אחר מכה.

זה עבד. יצאו מים, מים רבים. העם קיבל את המים שביקש, אך היו אלה מי מריבה. לא מים שיביאו שפע, שמחה וגאולה. המים האלה מביאים איתם את בשורת סוף דרכם של שני המנהיגים: אהרון ומשה מתבשרים שגם הם, כמו כל דור המדבר, לא יגיעו עם בני ישראל לארץ ישראל. וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם: עשרה פסוקים אח"כ אהרון מת בראש הר ההר ואלעזר בנו יורש את מקומו. בעוד כשלושה חודשים, בסוף ספר דברים, יעלה משה אל מותו בפסגת הר נבו ויהושע בן נון ירש את מקומו. עם ישראל נפרד משניים ממנהיגיו הגדולים, ועומד בפני כיבוש הארץ והתנחלות בה. מנהיגי המדבר שייכים למדבר. בתקופת ההתנחלות בארץ העם הזה זקוק למנהיג אחר. מנהיג שיוכל לדבר איתם בשפה שהם מבינים, מנהיג שירכוש את אמונם ולא יזדקק להוכחות וניסים בכל פעם מחדש.

במהלך מסע חיינו גם אנחנו נפרדים מאנשים משמעותיים לנו. חלקם מתים, חלקם עוזבים, חלקם משתנים לנו. ממה אנחנו נפרדים כשאנחנו נפרדים מיקירנו? איזה תקופה מסתיימת? איזה תקופה מתחילה עבורנו אחרי לכתם? האם נדע להפוך את הפרידה ממנהיגנו, מיקירנו, מהחשובים שבחיינו למקום מעצים ומגדיל, או שמא לכתם ממית גם אותנו? מי ייתן ונדע להצמיח בתוכנו משהו חדש, לגלות בעצמנו תכונות שלא באו קודם לידי ביטוי, לפתח את עוצמתנו ויכולתנו, על מנת שהמשך מסע חיינו יהיה משמעותי, ייחודי ומכבד את זכרם.