בימי אלול אלו אני פוגשת בתוכי הרבה דרישה, חלקה מובע בקול וחלקה נשאר בתוכי והופך למרמור. דרישה מהבת שלי שתוריד את הכלים המלוכלכים שלה מהחדר, דרישה מהבעל שלי שיעזור יותר בבית, דרישה מחברה שתהיה זמינה לי, דרישה מחבר שיגלה עניין בשלומי. יש לי הרבה דרישות ולכן הרבה מרמור, הרבה חוסר שביעות רצון. שמתי לב שכשאני בדרישה יש לזה השפעה פיזית, שינוי שעובר לי בגוף: התכווצות של השרירים, הצרות של הלב, נוקשות של האיברים. הדרישה (הכי מוצדקת בעולם) שמה אותי במקום קטן, מכווץ וסובל. למדתי מספיק כדי לדעת שהתפרצות וכעס על השני בעקבות הדרישה שלי גורמים רק עוד כעס ועוד התרחקות. למדתי מספיק גם כדי לדעת שלשמור את כל העצבים האלה בתוכי, זו לא הדרך לפתרון. אז מה אני עושה כדי לא לאחוז בדרישה, כדי לא לריב עם עצמי או עם מישהו אחר? אני עושה את ההפך ממה שנהוג לחשוב. אני מסכימה. מסכימה להיות בדרישה, מסכימה למקום שבתוכי שרוצה את הדבר בדיוק כך. מסכימה שהדרישה לא תתמלא, מסכימה שהאחר לא יכול (לא כי הוא לא רוצה!) למלא את הדרישה שלי, כי היא שלי והוא פועל בדרך שלו. מסכימה לרצון הבלתי ממומש, מסכימה לחוסר ההתממשות. שכשאני מסכימה להיות בדרישה, מסכימה להרגיש את מה שעולה בתוכי כמו שהוא, אני נרגעת. השרירים יותר נינוחים, הנשימה יותר רחבה, הלב שקט יותר. כי כשאני מקבלת את עצמי כמו שאני, אז הכל בסדר. הקושי, הכיווץ והסבל באים בגלל שאני לא מסכימה. לא לעצמי ולא לשני. בימי אלול אלה, כשהמגפה שוב משתלטת עלינו ואיתה חרדות, חילוקי הדעות וחששות, אני לומדת שוב את חשיבותה של ההסכמה. ההסכמה למה שאני, ההסכמה למה שהשני, ההסכמה שלא נסכים, ההסכמה שמותר. ההסכמה הזו מעוררת חמלה, אמפטיה ושקט. היא מחזירה אותי למה שאני יכולה לקבל ולשמחת הקבלה. בימי אלול אלו אני לומדת להפוך את הדרישה לקבלה, מתוך רצון להשיר עוד קליפה ועוד אחיזה לקראת השנה החדשה.
"עֲזָב-נא בן אדם, עֲזָב-נא, עזֹב שמץ ודִבה… אז שוב וזכֹר את היום הבא" (מתוך פיוט לסליחות)
Comments