כשהייתי ילדה והייתי מתלוננת לאבא שלי שכואב לי הראש הוא היה עונה לי: "זה סימן שיש לך ראש". זה לא ממש עזר לכאב הראש, אבל איכשהו נחקק בזיכרון. על משקל המשפט הזה, אני אומרת לעצמי כשכואב לי הלב: "זה סימן שיש לך לב". והפעם, יש בתשובה הזו נחמה וקבלה. אם הלב כואב סימן שהוא נושא רגש, אכפת לו, הוא מבקש משהו מהעולם, ממני.
אם הלב כואב אז אפשר להקשיב לו, לשאול: מה חסר לך? אפשר להתקרב אליו.
לב כואב יותר טוב יותר מלב אטום שכבר לא מרגיש כלום.
אז בימים האלה כואב לי הלב.
על הנרצחים, על הנשארים, על השנאה העיוורת, על המאבק שמסרב להיגמר.
הלב כואב וסוער ומבקש תשובה ונחמה. ואני מקשיבה לו, ללב הכואב ומחבקת אותו בעדינות. כמה חשובה לו קדושת החיים, כמה חשוב לו להיות בשמחה ובשקט, כמה טוב הלב הזה המבקש למצוא טוב. "הלב הוא פתח כל המערכת" מלמדת אותי ימימה אביטל, דרכו יכולה להגיע הבנה, דרכו יכול להתעורר הרצון, דרכו אני יכולה להתקרב לעצמי.
אני מרגישה שיש לי לב (כואב) ובודקת איתו מה אני יכולה לתת לעצמי: קבלה של עצמי הכואבת, הסכמה להמתין ולתת לכאב את הזמן שלו, חיבור למשהו טוב שאני יכולה לתת לעצמי עכשיו: אמונה, תפילה, מילה טובה, זמן בטבע. תודה ללב שמזכיר לי מה חשוב לי באמת, למה להתקרב וממה להתרחק.
לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי אֱלֹהִים וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי.
Comments