הנה בית לי קטן (פרשת פקודי)

פרשת פקודי היא הפרשה החותמת את ספר שמות, והאחרונה בפרשות בניית המשכן. בפרשה זו פוקדים, מציינים, את כל החומרים והכלים השיכים לבניית המשכן. פרוט דקדקני של כל כליו, קרסיו, קרשיו, בריחיו, עמודיו ואדניו, החל מכמות הזהב והכסף עד למספר הווים שבכל עמוד ועמוד. בסיום הפרשה, משה מסיים לערוך את כל הכלים, אהרון ובניו רחוצים ולבושים, המשכן מוכן, החצר בנויה : וַיְכַל מֹשֶׁה אֶת-הַמְּלָאכָה. וַיְכַס הֶעָנָן אֶת-אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד יְהוָה מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן. אלוהים שוכן בביתו.

וזו הזדמנות טובה לשאול, מדוע אלוהים זקוק למשכן? מדוע הוא צריך מקום להכיל את כבודו? הייתכן שיהיה מבנה כלשהו שיוכל להכין את כבוד ה'? ומדוע כה חשוב כל פרט ופרט במשכן זה, הרי לפני כמה פרשות, בפרשת יתרו, (לפני שנה, עפ"י הסיפור המקראי) נאמר בפירוש: מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה-לִּי וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת-עֹלֹתֶיךָ וְאֶת-שְׁלָמֶיךָ אֶת-צֹאנְךָ וְאֶת-בְּקָרֶךָ בְּכָל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת-שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ.

מזבח אדמה. זה מספיק, ואני אבוא אליך וברכתיך. הכול זמין, הכול נגיש. כ"כ שונה מהמשכן שדורש הוראות מפורטות וחוקי עבודה דקדקניים. אם כך מדוע חל השינוי? מדוע השתנתה המצווה? עדין שטיינזלץ בספרו "חיי עולם" מביא פירוש מעניין, אותו אני מבקשת להרחיב: הקרבת קורבנות על מזבח אדמה מתאימה לאדם הפרטי. כאשר הוא רוצה להודות, כאשר הוא רוצה לכפר, כאשר הוא רוצה להתייחד עם אלוהיו. זוהי עבודה אישית. הקרבת קורבנות במשכן/ מקדש היא כבר מעבר לעולמו הפרטי של האדם. היא חיבור משותף של הרבה אנשים חיבור משותף של רצונות, של תפילות, של התכוונות. יצירה שגדולה מכל מרכיביה. כשאדם בונה מזבח אדמה הוא לא נדרש לתכנן אותו מראש, לא נדרש לעוד ידיים לבניה, לא נדרש לשיתוף פעולה מהסביבה. אדם בתוך עצמו הוא גר ומשם הוא פועל, גם כלפי אלוהיו. לעומת זאת, בניית המשכן היא מפעל משותף. המפעל המשותף הראשון של בני ישראל, למעט בניית עגל הזהב. עגל הזהב הגיע מצורך של העם בהובלה ממשית, באמונה מוחשית. תפקיד המשכן בא למלא אחר הצורך הזה אך לא רק לשם כך. בבניית המשכן השתתף כל העם. כל העם תרם, כל העם נידב, המשכן הוא של כולם, של כולנו. זהו משכנו של האלוהים השוכן בתוכנו, וע"י החיבור שנוצר מבנייתו נוצר חיבור הלבבות שלנו. בניית המשכן אפשרה מקום להתכנסות ברגעים מיוחדים, מקום בו אנו מתחברים בבקשה מיוחדת, המקום ממנו אנחנו יוצאים ואליו אנחנו חוזרים. מקום של התוועדות יחד עם התוודעות לאלוהינו, לעצמנו, לתפילותינו. אדם כבר לא גר בתוך עצמו, הוא מחובר עכשיו לקהילה. כמו בבית כנסת. כמו בבית. הבית שלנו הוא המשכן שלנו. מהפרשות האחרונות אנו יכולים ללמוד איך רצוי לבנות אותו: בשיתוף פעולה, בחוכמת הלב, בנדיבות, ברצון, בדיוק. לבנות את הבית שלנו כדי שיהיה מקום לכולם. כולם ירגישו בו רצויים, שייכים, נוכחים, אהובים. השבוע אני מאחלת לנו שבסופו של יום, כשאנו מסיימים את מלאכת יומנו נחזור לבית שיהווה עבורנו משכן ושיהיה בו מקום גם לאלוהים.

שבת שלום חזק חזק ונתחזק.