"את עושה מה שאת רוצה" הוא אומר לי במהלך שיחה והלב שלי מתכווץ. הלב מתכווץ ונסגר וננעל. כשהלב הטוב ננעל נשאר מקום לעלבון, ולכעס, ולדחייה: אני? שכל כך מקשיבה, ומאפשרת? ומסכימה ומוותרת? אני עושה מה שאני רוצה? ולזה מתווספות השיפוטיות והביקורתיות על עצמי: מה אכפת לךְ ממה שהוא אמר? מה את מתרגשת? מה את כועסת? את יודעת את האמת. לובשת מיד את שריון המגננה, מחזיקה את חרב "הצודקת" ושותה את הקוקטייל המורכב מדחייה עצמית, כעס ועלבון. קוקטייל המוביל לאבדון.
חודש אלול זה המלבוש של הנפש, אומרת לי ימימה. החודש אפשר להחליף את מלבוש הנפש. אפשר להסיר את הכעס, העלבון, הבדידות, העצבות.
החודש הזה כולו קירבה, או במילים של ימימה: "הקב"ה קרוב אלינו, אנחנו קרובים גם יותר לעצמנו, למשפחתנו, לסביבתנו".
הקרבה הזאת מתאפשרת באופן טבעי, באופן קוסמי, באופן אנרגטי. היא שם. אני רק צריכה להצטרף אליה.
אז איך מצטרפים?
מחליפים מלבוש.
נפרדים מהמלבוש הישן. נפרדים מהמצג שהצגתי את עצמי בשנה שעברה, מצג פנימי וחיצוני. מאפשרים למצג חדש לרקום עור וגידים. "זה שייך למחשבה, מעשה ודיבור" אומרת ימימה.
הנה הזדמנות להיפרד מהמחשבה, המעשה והדיבור של השנה שעברה, שהיו נכונים ומדויקים לזמנם, אבל זמנם עבר.
הנה הזמן להקשיב בקשב פתוח ומאפשר: "את עושה מה שאת רוצה". כמה טוב שכך, כמה טוב שאני קשובה לעצמי, מחוברת לרצוני, שהרצון מחובר לעשייה, והעשייה היא עשיית טוב.
"את עושה מה שאת רוצה" זו מחמאה אדירה. למה להיעלב? למה לכעוס? למה לדחות את עצמי ואת השני? הסתכלות חדשה שמאפשרת התקרבות.
רוצה, חושבת, עושה. הנה הזדמנות לחבר בניהם חיבור חדש, חיבור של הלב. חיבור של קשר, של קירבה של הסכמה.
בחודש אלול יש לי הזדמנות לסלק את כל מה שהרחיק את עצמי מעצמי. את כל מה שסגר, את כל מה שדחה, את כל מה שהשאיר אותי בחסר.
זה הזמן להיפרד מהביקורת, להיפרד מהשיפוטיות. זה הזמן לתת למחשבה הטובה מקום: אני ממש בסדר, מתכוונת לטוב, עושה את הטוב שלי, מקבלת טוב מהעולם. עכשיו אני לטובתי, וביקורת על עצמי אינה מטיבה עימי.
זה הזמן להיפרד מהרגישות והפגיעות. זה הזמן לתת לרגש הטוב שבלב מקום: הלב שמחבק אותי ומקבל אותי. הלב שיודע שהאדם השני נושא בעצמו טוב, עושה את הכי טוב שהוא יכול. אם מילותיו לא נעימות לי הן נשארות על יד פיו. ללב שלי אני מכניסה רק רגשות טובים.
זה הזמן להיפרד מפס הקול הרגיל של חיי: מה לא טוב, מה לא נכון, מה מעצבן, מרגיז, ומתסכל. זה הזמן להחליף תחנה ולשמוע מנגינה אחרת. לשמוע את עצמי, את השמחה שלי, את הקבלה שלי, את האהבה שבי, את היכולות שבי.
זה הזמן להתחדש ברצון שמחובר למהות שלי, במחשבה שמקדמת אותי, ברגש לקיומי.
לא ביום אחד זה קורה, לא ברגע. זהו תהליך שמתרחש במשך ארבעים יום, מראש חודש אלול ועד י' בתשרי, יום הכיפורים.
היום בשיעור התחלנו בתהליך. נשים וגברים ממקומות קרובים ורחוקים, התחלנו ללמוד. איך מכוונים את התדר? לְמה מקשיבים? איך מתחדשים?
Comments