מאין יבוא אוֹרי? (פרשת כי תשא)

פרשת כי תשא מפורסמת בעיקר בגלל מעשה עגל הזהב המתואר בה. אך הפרשה מתחילה דווקא באפשרות לכפר, בכסף הכיפורים. ה' מצווה על משה לגבות מכל בן עשרים ומעלה מחצית השקל. לא יותר ולא פחות. לא איש כאשר ידבנו ליבו, לא מכירה פומבית, לא להרבות ולא להמעיט. לא להפריז ולא להחסיר. סכום מדויק השווה לכולם, מטרתו: לכפר על נפשותיכם. כדי לכפר על הטעויות, החטאים, ההפרזות, הפספוסים לא צריך הרבה. צריך רק להיות מדויקים ולהתכוון. בזמן שמשה שומע את הדברים האלה, למטה במחנה קורה ההיפך המוחלט. העם איבד את מנהיגו. אין מי שיוביל, שייתן מענה, שיעניק בטחון ותמיכה. העם מחפש מחליף, מתפרק מכל נזמי הזהב (איפה הדיוק והמידתיות?) ונותן אותם לאהרון שמכין עגל מסכה. המסכה שמכסה. על מה מכסה המסכה בדמות העגל? על הפחד, על הצורך בשליטה, על הצורך בממשות, על הרצון בחיבור בין שמים וארץ? כל כך טבעי הרצון הזה, כאשר מרגישים אבודים (נעלם המנהיג, נעלם האב), כאשר אין חיבור למי שאני באמת (כבר לא עבד ועוד לא בן חורין, כבר לא בת של ועוד לא מבוגרת אחראית), כאשר לא ברורה הדרך (איך ממשיכים?). כל כך טבעי לחפש משהו ודאי, ברור, מוחשי, נוצץ. תחליף לאור החיצוני, לאור הפנימי שלא נמצא, שלא מאיר יותר את הדרך. אבל התחליף לא באמת עובד ורק מעורר את זעמו של האלוהים ושל משה שליחו, ששורפו באש וטוחנו עד דק והורג שלושת אלפים מבני ישראל. אז עם מה נשארנו? אין אמונה ואין מנהיג, אין דרך ואין ידיעה, אין ביטוי לאלוהים ואין גם תחליף. למה אין תחליף? למה המסכה לא מצליחה לתת לנו את הכוח? כי היא חיצונית, היא לא מחוברת לשום דבר פנימי. כי היא נוקשה ולא משתנה. כי היא לא יכולה לתת מענה יציב בפני החיים המשתנים תמידית. כשאני מחפשת מקור בטחון אצל האב שאיננו, אצל אלוהים שמסתיר את פניו, אצל האחר שליבו סגור, לא אמצא שם מענה. אשאר עם האבל, העצבות, הכאב והחרטה.

אז מה יחזיר לי את האור, את ההובלה, את השמחה? בסוף הפרשה מגיעה התשובה. משה עולה שוב אל ההר, שוב נמצא בו ארבעים יום וארבעים לילה באינטימיות גדולה עם אלוהים, שוב יורד עם שני לוחות שעליהם עשרת הדברות, הפעם כתובות ביד אדם. וַיְהִי בְּרֶדֶת מֹשֶׁה מֵהַר סִינַי וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיַד-מֹשֶׁה בְּרִדְתּוֹ מִן-הָהָר וּמֹשֶׁה לֹא-יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו בְּדַבְּרוֹ אִתּוֹ משה קורן. אור פנימי גדול מאיר ממנו ומסנוור את כל רואהו, כה גדול הוא האור עד שמשה נותן מסווה על פניו. מאין מגיע האור הזה? מורתי ימימה אומרת שזהו אור החוזר למקומו ממהות החוזרת למקומה, אור שמגיע כאשר אני מחוברת בחיבור פנימי לחלקים המוארים שבי, לחלקים היודעים טוב ומכירים טוב, לחלקים שמופרדים מכל המיותרים שבי. כך גם משה, אחרי שרגז וכעס, אחרי שהעניש והתבודד, אחרי שכף ידו של אלוהים כיסתה את פניו, אחרי שכתב במו ידיו את דברי אלוהים חיים, אחרי תהליך ארוך של התרחקות והתקרבות. הוא התחבר אל המהות, אל האור שלו, האור שהקרין ללא ידיעתו. השבוע אני לומדת מהפרשה על הדרכים השונות לחיבור אל האלוהי: אפשר דרך כסף כיפורים, נתינה ברורה, מדודה ומדויקת, אפשר לחפש תחליפים נוצצים בחוץ, שנראים טוב אבל לא עוזרים הרבה. ואפשר ללכת פנימה, לחפש את הקשר העמוק, עם עצמנו, עם בוראנו, עם האור הנמצא בתוכנו. מתוך ידיעה שהוא קיים, גם אם כרגע נעלם. במה תבחרי? תבחרי בטוב.

שבת שלום.