בשבוע שעבר כתבתי על תקופת העבדות והבטחתי שתיכף תגיע מסיבת השחרור. אז הנה, הגענו לשחרור אבל מסיבה- לא ממש. את הפרשה הזאת אני קוראת בלי אויר. כל כך הרבה דם שנשפך, דם שמפריד בין דם לדם "וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת, עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם, וְרָאִיתִי אֶת-הַדָּם, וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם" חושך ועצב, זעקה ובנוסף גם ניצול השכנים המצרים "וּבְנֵי-יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ, כִּדְבַר מֹשֶׁה; וַיִּשְׁאֲלוּ, מִמִּצְרַיִם, כְּלֵי-כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב, וּשְׂמָלֹת. וַיהוָה נָתַן אֶת-חֵן הָעָם, בְּעֵינֵי מִצְרַיִם--וַיַּשְׁאִלוּם; וַיְנַצְּלוּ, אֶת-מִצְרָיִם". זאת הדרך לגאולה? זאת הדרך לשחרור עצמי וליציאה לדרך חדשה? רק "בחוזק יד?"
הפרשה הזאת מאמתת אותי עם כל הפחדים כולם. ליבי כבד, נפשי זועקת: לא יהיה מה לאכול (ארבה) לא אמצא את דרכי (חושך) והפחד העצום והגדול: פחד המוות. אליל הבית שלי נופץ: אין לי שום שליטה. לא על השפע שיש לי, לא על דרכי בעולם ולא על חיי ילדי.
אני מודה שהתקשיתי להתמודד לבד עם הפרשה. מצאתי עזרה בשיחתם של דב אלבאום ויובל אידו טל (בודיאו המצורף).
הדרך לשחרור לא מתרחשת במסיבה. הטקילה, הבירות, המוסיקה והריקודים הם המצאות שנועדו לטשטש אותנו מלראות את התהליך האמיתי.
שחרור הוא מעבר קשה ממצב למצב. כדי לעשותו דרוש להכיר את כל הפחדים, כל העומסים, להשתחרר מאמונות קדומות שחשבנו שמחזקות, לוותר על חפצים מנחמים, על צידה, מזון גופני, מזון רוחני- ולצאת.
את זה אוכל לעשות כשאדע להפריד בין הפחדים שלי, השדים המשתוללים וביני, האמיתית. הנשארת בביתי, במקומי, ולא מתערבבת: "וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית, לָבֹא אֶל-בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף" ,או בשפתה של מורתי ימימה אביטל: "כאשר יש תיחומים נשמרים... מאפשר לך שבכל מצב תישארי על מקומך, זו התחזקות מאד חזקה."
בני ישראל נשארים בבתים, נשמרים על נפשותיהם. שומעים בקול אדוני. אני לומדת להכיר את מקומי, את פחדי, לשמור על חלקיי הטובים והמחזקים שיאפשרו לי שחרור מכל העומסים המיותרים. שחרור זה תהליך מרגע לרגע. השתחררתי מהעבדות לשווארמה (אבל לא מהעבדות לשוקולד), מהעבדות למקום העבודה (אבל לא מהעבדות של "להוכיח שאני טובה"), מהעבדות של להיות צודקת בזוגיות (אבל לא מהעבדות להוכחות האהבה). משחררת לאט, מתחזקת בהדרגה, משתחררת, צעד צעד מתקרבת אל הגאולה. (ב"ה).
Comments