פרשת חקת - השירה הזאת

פרשת חקת לוקחת אותנו במכונת הזמן 38 שנים קדימה. דור המדבר נעלם כמעט כולו, בניהם ובנותיהם עומדים להיכנס לארץ.

לפני 38 שנים, בפרשת שלח לך הודיע ה' לעם ישראל: אֱמֹר אֲלֵהֶם חַי-אָנִי נְאֻם-ה' אִם-לֹא כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם בְּאָזְנָי כֵּן אֶעֱשֶׂה לָכֶם. כט בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם וְכָל-פְּקֻדֵיכֶם לְכָל-מִסְפַּרְכֶם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה אֲשֶׁר הֲלִינֹתֶם עָלָי. בפרשת חקת אנו עדים לכך שהנבואה הזו, "במדבר יפלו פגריכם" כוללת את כולם, כולל מנהיגי העם. מרים מתה במדבר צין. לאחר מותה משה, אהרון ואיתם כל העם שרויים באבל כבד "ולא היה מים לעדה".

מרים משולה לבאר המים, מקור החיים במדבר. אפשר להתייחס למים כאל נוזל מְחָיֶיה, וגם כאנרגיה מחייָה. מרים הנביאה חיברה את העם אל השמחה, אל השירה, אל הרצון להמשיך ללכת בדרך הארוכה והמפרכת, במותה פסק הרצון, פסקה השמחה, העצב השתלט ואתו המרירות.

כשהמרירות גדולה גם המילים שהעם אומר לעם מרות: תלונות, ביקורת, חוסר תוחלת.

העם מבקש ישועה (מים) וה' מצווה על אהרון ומשה קַח אֶת-הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת-הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ וְדִבַּרְתֶּם אֶל-הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן-הַסֶּלַע וְהִשְׁקִיתָ אֶת-הָעֵדָה וְאֶת-בְּעִירָם רבות נכתב ונאמר על פרשת מי במריבה, על משה שהיכה בסלע ולא דיבר אתו כפי שצוּוָה. רבות נשאל על חומרת העונש שקיבלו משה ואהרון, והאם זה תואם את המעשה שלהם.

בימים אלו כשהפרשה מהדהדת את החדשות, המסר ברור מאד: מי שמכה נשאר במדבר.

המכות, האלימות, כוח הזרוע שייכים לדור המדבר.

הדור החדש, זה שאמור להקים מדינה, להיות בן חורין, הוא דור הדיבור.

משה צוּוָה בעבר (לפני 38 שנה) להכות בסלע על מנת להוציא מים אך הפעם הוא התבקש לדבר, ולא פעל כך. משה פעל בשיטות של פעם, שאינן מתאימות לדור החדש.

השינוי מגיע, גם אם אנחנו לא יכולים לראות אותו, גם אם קשה מאד, גם אם הנפש נחנקת מצער. השינוי קורה ואנחנו צריכים להתאים עצמנו אליו. אם לא נעשה כך ונשתמש בשיטות העבר, מים אולי יצאו, אבל נחמה לא תגיע משם.

על חטא מי המריבה נענשים משה ואהרון, בעונש לו זכה כל דור המדבר, לא להיכנס לארץ. תלונות העם הביאו עליו שיאבד את מנהיגו הרוחני אהרון ואת הנביא הגדול ביותר שהיה לעם ישראל.

לקראת סוף הפרשה מתגלה באר חדשה, באר שמשנה את האווירה במחנה. במקום תלונות והשוואות העם אומר שירה, שירת הבאר: אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת עֲלִי בְאֵר עֱנוּ-לָהּ.

התיקון מתרחש כאשר העם מיוזמתו שר מילות שבח והודיה על כל הניסים שנעשו להם ומצליח להתבונן על המציאות שלו: נדודים, קרבות, אובדן, מנקודת מבט חדשה.

השבוע אני מתפללת שהשבר שנוצר בחברה שלנו ייהפך עד מהרה לשירה מחזקת, מחברת, שירה שרואה את הנס גם בתוך המדבר הצחיח.

שבת שלום