פרשת "כי תצא"

כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה, עַל-אֹיְבֶיךָ....

ככה נפתחת הפרשה שלנו השבוע, להזכירנו כי אנחנו כל הזמן אחרי ולפני מלחמה ולפעמים גם חיי היום יום שלנו מרגישים כמו מלחמה, או לפחות מאבק מתמשך. ובזמן מלחמה כמו בזמן שלום חשוב לזכור מאיפה יצאנו ולאן אנחנו שבים, לצאת ולחזור מוסריים ואנושיים. בפרשה 77 מצוות ואיסורים הנוגעות לדיני מוסר במלחמה, דיני מוסר בשאלות שבין גבר ואישה ודיני מוסר בענייני יום יום. המצוות נוגעות כולן למידת האיפוק שלנו, איך לא להיכנע ליצר: ליצר ההרסני, ליצר הכיבוש (מדינה או אישה), ליצר השליטה באחר, באדם או בחיה, בשבוי מלחמה, אדם זר או בן משפחה. איך לא להגזים.

אחת המצוות המוזרות המופיעות בפרשה היא מצוות בן סורר ומורה: כִּי-יִהְיֶה לְאִישׁ, בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה--אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ, בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ; וְיִסְּרוּ אֹתוֹ, וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵיהֶם. יט וְתָפְשׂוּ בוֹ, אָבִיו וְאִמּוֹ; וְהוֹצִיאוּ אֹתוֹ אֶל-זִקְנֵי עִירוֹ, וְאֶל-שַׁעַר מְקֹמוֹ. כ וְאָמְרוּ אֶל-זִקְנֵי עִירוֹ, בְּנֵנוּ זֶה סוֹרֵר וּמֹרֶה--אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ, בְּקֹלֵנוּ; זוֹלֵל, וְסֹבֵא. כא וּרְגָמֻהוּ כָּל-אַנְשֵׁי עִירוֹ בָאֲבָנִים, וָמֵת, וּבִעַרְתָּ הָרָע, מִקִּרְבֶּךָ; וְכָל-יִשְׂרָאֵל, יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ

במצווה זו בולט חוסר הפרופורציה בין המעשה והעונש, הוצאה להורג בסקילה נדירה בתורה ובוודאי שאינה תואמת את מידת החטא המתואר כאן . חז"ל התקשו להסביר את חומרת העונש ואף פסקו ש"בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות", אלא זו מצווה שכל תכליתה הרתעה.

כשאני קוראת את הפסוקים האלו אני חושבת: 1. במה חטא הבן? סורר ומורה- לא שומע בקול אביו ואמו, וגם זולל וסובא. שתי פעולות בכיוונים שונים: מצד אחד החסרה- הבן מחסיר מהוריו הקשבה, תשומת לב, כבוד אב ואם ומצד שני הפרזה- מפריז במאכל ובמשקה, צורך מעל למידתו, מעל לצרכיו. אפשר ממש להרגיש את חוסר שיווי משקל שהבן והמשפחה נמצאים בה, כל אחד מושך לכיוון קיצוני אחר, אלה דורשים והוא מתעלם, אלה נותנים והוא מפריז. אין איזון במשפחה והתוצאה: בן שמוציא את כולם מדעתם.

2. על מי נגזר העונש? כביכול על הבן, שנרגם באבנים ע"י כל אנשי העיר עד מוות. אך בעצם העונש מכוון להורים, ההורים שיוצאים לשער העיר ומודיעים: נכשלנו בתפקידנו. עפ"י הפסוקים האלה יש תפקיד ברור לאב ולאם, לשניהם באופן שווה: האב והאם, שניהם, אמונים על חינוך הבן, לשניהם יש אחריות להתנהגותו של הבן, על שניהם מוטלת המשימה לגדל בן שנשמע לחוקים (חוקי הבית, חוקי המדינה, חוקי התורה), שיהיה אדם יצרני ולא רק אדם צורך (וצורח...). עליהם מוטל התפקיד החינוך המשמעותי, שמושג לפעמים גם בייסורים. כאשר הבית נמצא בחוסר איזון, בחוסר שיווי משקל, אין הקשבה ואין גבולות, עפ"י פסוקים אלה, האב והאם נכשלו בתפקידם וכמו הוציאו את בנם להורג.

התורה, בדרכה הברורה והבלתי מתחסדת מזכירה לנו את תפקיד ההורים והמשפחה, בתוך 77 חוקי המוסר והחברה: משפחה מאוזנת יוצרת חברה מאוזנת. הורים שאינם מסוגלים למלא את תפקידם, גוזרים על בנם עונש סקילה, יציאה מהחברה, חוסר השתלבות. גוזרים על עצמם עצב לכל ימי חייהם.

בימים אלו, ימי חודש אלול, כשהמשפחות שלנו חוזרות לימי לימוד, עבודה ושגרה, זמן מתאים גם לבדוק בביתנו, היכן אנחנו מפריזים: זוללים וסובאים מעל למידתנו, בצריכה, בדרישה, בנתינת יתר, והיכן אנחנו מחסירים: לא מקשיבים, לא נותנים, נוקשים, סוגרים את ליבנו. בדרך זו, בהסתכלות נקייה ואמיתית, נוכל לבנות בתים מאוזנים, שמחים ואוהבים.

שבת משפחתית לכולם.