שבריריות

נקודת ההתחלה היתה חלשה. היא נזדקקה להרבה כוחות חיצוניים כדי להתקיים, כדי להתקדם, כדי להמשיך לחיות. עברו השנים. הכוחות החיצוניים האלה הפכו קירות בטון: מגנים אך גם מצרים. שומרים אך גם חוסמים. מעניקים ביטחון אך גם יוצרים אפלה. קירות שכבר לא כל כך מאפשרים התקדמות וחיים. היא למדה לחזק את עצמה, מבפנים. ככל שהתחזקה הרשתה לעצמה לסדוק סדקים בחומות הבטון, לאפשר לקרני האור להיכנס פנימה, הסדק הלך והתרחב, האור הלך ותפס מקום וביום אחד היא גילתה: היא חשופה. חשופה לאור, לשמש, לאהבה, לשמחה, למגע,לקבלה. חשופה לחיים. ברור שגם חשופה לכאב, לאכזבה, לדחיה, לכוחות הרומסים. היציאה לאור הביאה איתה את החשיפה לאור. לפעמים הוא מחמם, לפעמים הוא מאיר, לפעמים הוא שורף, לפעמים מסנוור. האחד עם השני. ואיפה היא מול הכוחות האלה? מתנדנדת בין שמחה לאכזבה? עומדת בגבורה בכל מה שמגיע? אומרת תודה על טוב וגם מסכימה לרע? קמה ומתרסקת ושוב קמה? כן וכן וכן וכן. ויודעת כל הזמן שהרגע הוא רק רגע, עוד רגע יעבור. אבל היא נשארת (לפחות בינתיים). היא נשארת ובוחרת: במה להתמקד? על מה לשים לב? ממה להתחזק? מה משמח? למה היא מסכימה? בחירות שהולכות ונעשות קלות יותר, מדויקות יותר, משמחות יותר, משמעותיות יותר. שברירית וחזקה גם יחד.